top of page

הו הא! מה קרה?

תמונת הסופר/ת: n feinholtzn feinholtz

בואו נגיד מילה על סקרנות.

זה אחלה. עד גבול מסוים. פתיחה צריכה להיות מסקרנת אבל יש רגע שבו מתיחת חבל הסבלנות של הקהל הופכת למסוכנת. קחו לדוגמא ראיונות אקטואליה ברדיו. בדרך כלל לפני שפונים למרואיין יש פתיח שבו מציגים את הנושא והמרואיין.


לדוגמא: "אתמול אחר הצהריים התרחשה תאונת דרכים ברחוב אבן גבירול בת"א. 3 פצועים קשה, ביניהן רננה שוורץ, צעירה בת 25. עדי ראייה שהיו במקום מיהרו להזעיק את מד"א וכך הגיע למקום רונן צור, פרמדיק שהיה במשמרת. לרונן לא לקחו יותר משניות בודדות לזהות את הרכב שהיה מעורב בתאונה. הוא ניגש למכונית, פתח את הדלת וראה את ארוסתו, רננה. בוקר טוב רונן".

מכאן יתחילו השאלות.


הפתיח הזה מסגיר את כל הפרטים החשובים, מבהיר לנו מה הדרמה, ועדיין משאיר מעט סקרנות. מה שלום רננה? האם היא הייתה בהכרה כשהוא הגיע? האם הם דיברו מאז או שהיא עדיין מחוסרת הכרה? אולי נגלה תוך כדי שיחה שגם רננה היא פרמדיקית בעצמה והם הכירו בקורס במד"א. אולי נגלה שהפצוע השני הוא האקס של רננה איתו היא חידשה את הקשר מאחורי גבו של רונן ועכשיו התאונה חשפה אותם. אי אפשר לדעת, אבל הפתיחה מייצרת קרקע מוצקה שמזמינה אותי להישאר אפילו אם לא נגיע למחוזות הצהובים האלו.


אפשר ללכת על גרסה שמשאירה טיפה יותר פערי מידע ועדיין מסקרנת. "לא כל יום מגיע פרמדיק לזירת תאונה ומגלה שם מישהו שהוא מכיר. שלום לרונן צור, פרמדיק מד"א".

אנחנו מקבלים רמז על הדרמה. לא יודעים האם הוא פגש חבר, מורה לשעבר, הורה או אהובה. לא יודעים מה קרה בתאונה ומה מצב הפצועים. במובן מסוים אנחנו מוותרים פה על עצמת הדרמה עם הפתיחה (סיפור האהבה מוסתר) אבל עולים במדד הסקרנות (פער הידע שמגולם בשאלה את מי הוא הכיר שם מייצר סקרנות שמשאירה אותי עוד מספר דקות).

 

אפשר ללכת על גרסה קיצונית יותר. מקסימום סקרנות ומינימום דרמה. המראיין יכול לפתוח מאמצע הסיפור.

"נמצא איתנו עכשיו רונן צור, בוקר טוב רונן". בלי פתיח, בלי הקדמה וקונטקסט, אפילו בלי הצגה שמבהירה שהוא פרמדיק.

"בוקר טוב", יענה רונן.

"תגיד, איך הרגשת כשראית אותה שם?"


השאלה הזו ברורה לגמרי למרואיין וגם למראיין שקרא את התחקיר אבל משאירה את המאזינים באפלה מוחלטת. מי האישה? איפה זה "שם"? מי הבחור שמדברים איתו עכשיו? מדד הדרמה צונח אבל מדד הסקרנות עולה. זה נחמד, אבל צריך להיזהר עם זה. אם השיחה בין המראיין והמרואיין שמתנהלת במעין בועה של קודים שרק הם מבינים (כמו בדיחה פנימית בין חברים) תימשך יותר מדקה בלי היכולת שלי כמאזין להצטרף למסע יש סיכוי לא רע ש"חבל הסקרנות" יקרע. מראיין טוב ישים לב שהגענו למקום הזה בשיחה, יזהה שהתשובות של רונן לא הסגירו באופן מקרי את הפרטים החשובים (הוא פרמדיק, הוא הגיע לזירת תאונה, הוא מצא שם את ארוסתו הפצועה) ואז הוא יעצור בעצמו את השטף הסיפורי, ימסגר את השיחה ויכניס את המאזינים לסוד העניינים: "זה הזמן להגיד שאנחנו מדברים על תאונה שהתרחשה אתמול בתל-אביב ואתה רונן היית הפרמדיק שהגיע ראשון לזירה".


יש כאן אפשרויות שונות וכל אחת משחקת אחרת עם רמת הקשב של המאזינים.

כשאתם מספרים את הסיפור שלכם וחושבים על הפתיחה הנכונה קבלו החלטה על המקום בו אתם רוצים למקם את הקהל. כמה חשוב לכם שהקהל ידע מראש וכמה אתם רוצים להשאיר להמשך הסיפור. בחירה נכונה שלוקחת בחשבון את אופי הקהל, את רמת הידע הקודמת שלו, את הקונטקסט בו הוא פוגש את התוכן שלכם ואת הפורמט (שיחה, פוסט, מייל, סרטון) תגדיל את הסיכוי שהקהל יעבור את הפתיחה וימשיך אתכם עד לרגע שבו כל הפרטים המסקרנים והדרמטיים יהפכו לתמונה שלמה.




Comments


bottom of page