top of page
  • תמונת הסופר/תn feinholtz

מה הקשר בין סטורטלינג לחיפוש חניה? איך פותחים חזק?

התסריטאי ויליאם גולדמן ("הנסיכה הקסומה", "כל אנשי הנשיא", "קיד וקסידי", "איש המרתון") כתב בספר Which Lie Did I Tell שהחוכמה בכתיבה תסריטאית היא להיכנס לסצנה כמה שיותר מאוחר.


נניח שיש גבר שמגיע הבייתה ורוצה לספר לאשתו משהו דרמטי שהולך לטלטל את עולמם. מאיפה מתחילים את הסצנה? מה הדבר הראשון שנראה על המסך?

1- הגבר מחפש חניה ברחובות תל-אביב בדרך הבייתה.

2- הגבר יוצא מהאוטו מהחניה שהוא מצא ונכנס לבניין.

3- הגבר נכנס למעלית, לוחץ על הקומה האחרונה ומתחיל לעלות.

4- הגבר יוצא מהמעלית וצועד לכיוון הדלת של הבית שלו.

5- הגבר מסובב את המפתח בחשש.

6- הדלת נפתחת והאישה רואה ברגע שמשהו לא בסדר.

7- הגבר אומר לאישה "הם עלו עלינו. תביאי מהר את המזוודה".


גולדמן היה בוחר ככל הנראה באפשרות 5, 6 או 7. הוא בטוח לא היה מצרף אותנו למסע חיפוש החניה. החניה מיותרת, מושכת זמן ומשעממת.

ברב המוחץ של המקרים כדאי להגיע למשהו מעניין (נתון, תובנה, שאלה מערערת) כמה שיותר מהר ורק אחר כך לחזור לתת את הרקע.


זה נכון בהצגה של מוצר חדש (תנו את הבשורה הגדולה כמה שיותר מהר ותשתדלו לא לשקוע ל-10 דקות של רקע היסטורי של איך הגענו עד הלום) וגם לגבי הצגה של מחקר או אנליזה (אם יש נתון סופר מפתיע תנו אותו לפני שאתם מתארים את המתודולוגיה המפרכת).

מתי בכל זאת "מחפשים חניה"? כשכל האחרים מתחילים בסיבוב המפתח בדלת. נסביר.

דמיינו שאתם בכנס מקצועי שמופיעים בו שלל מרצים אחד אחרי השני. הם יכולים להרצות על עולמות הביטוח, על אפיון חוויית משתמש, על רפואה אלטרנטיבית, על איומי סייבר, זה לא באמת חשוב. הראשון עולה לבמה ופותח בנתון חזק. רק דקה אחרי שהוא פתח הוא מציג את עצמו ("... אז אני יונתן והנתון הזה הוא זה שאני עובד עליו בשנה האחרונה"). המרצה השנייה עולה לבמה ופותחת בשאלה דרמטית ושוב, רק דקה אחרי שהיא פותחת היא מציגה את עצמה (".... אז אני רננה והשאלה הזו היא השאלה שתלווה את העולם שלנו בשנים הקרובות"). המרצה השלישי עולה ופותח בסיפור אישי ובכל זאת לא טורח להציג את עצמו באופן מסודר. רק דקה וחצי אחרי הפתיחה, אחרי שהוא כבר שיתף את הקהל בפעם הראשונה שבה הוא עשה משהו בצבא או באיזה שיעור שהוא למד מסבתו הקשישה הוא טורח להציג את עצמו באופן מסודר (".... אז אני עוז והעבודה שלי היא להפוך את התפיסה הזו של סבתא שלי למוצרים דיגיטליים").

ואז מגיע תורכם.


קראתם איזה ספר על פרזנטציות מנצחות והופעה מול קהל. אתם רוצים לפתוח חזק. קראתם שלפתוח בהצגה עצמית, בטייטל רשמי ובמספר השנים שבהן אתם עובדים בתחום, נשמע קצת יבשושי. אז הכנתם פתיחה עם נתון חזק, שאלה מפתיעה או סיפור אישי מרגש ותכננתם להציג את עצמכם רק אחרי דקה ומשהו כשהקהל כבר יהיה שבוי בקסמכם. זה מעולה. ככה עושים בהרצאות של TED. אם אתם שואלים אותי, זה הזמן לוותר על הטריק הזה, לעלות על הבמה ופשוט להציג את עצמכם על המשפט הראשון. במקרה כזה דווקא הפתיחה שלכם, הפשוטה והישירה, תהיה ייחודית וזכירה.

אם תפתחו שוב באותו גימיק של סיפור מפתיע ורק אז הצגה עצמית הקהל יגיד לעצמו שבטח עברתם הכנה לכנס עם אותו מאמן מרצים ושנמאס כבר מהטכניקה הזו, ומה זה הדאווין הזה, ופה זה לא טד ולמה אף אחד לא אומר פשוט איך קוראים לו ודי???


בקיצור, כשכולם פותחים בסיבוב המפתח (הולכים על טריק סיפורי טוב על הנייר, אבל כזה שהופך לשטאנץ צפוי) תתחילו בחיפוש החניה (פתיחה אולי שגרתית יותר, איטית יותר, אבל כזו שמבדלת אתכם). בשאר המקרים פשוט תפתחו את הדלת.




bottom of page