לא תמיד חייבים להמציא את הגלגל. מומלץ לשדרג אותו ולגלגל אותו טוב יותר, אבל לפעמים את העבודה הקשה כבר עשו עבורכם. זה נכון לגבי פיתוח מוצר אבל נכון לא פחות, ואולי אפילו יותר, לגבי האופן שבו אתם מספרים על המוצר שלכם.
הרעיון של "קיצורי דרך" נרטיביים עובד בדיוק על העניין הזה. אם מישהו כבר טרח להסביר לעולם מה זה רשת חברתית (פייסבוק או אינסטגרם לצורך העניין) ואתם הקמתם רשת כזו שמיועדת רק לחובבי רכבי ואופנועי שטח (בהנחה שזה קהל רחב מספיק) ההסבר שלכם יהיה פשוט: זה כמו אינסטגרם אבל לחובבי אופנועים, זה הפייסבוק של קהילת אספני הרכבים הקלאסיים. אין שום סיבה שתסבירו מה הערך ברשת חברתית, אילו תגובות אפשריות קיימות בתקשורת בתוך הרשת (ניתן להחמיא באימוג'י, להגיב במילים או לשתף את התוכן שהעלה מישהו אחר), אין צורך שתסבירו מה מנגנוני המוניטיזציה שיפיקו ערך למפתחי האפליקציה. הכל ברור. אפשר לחתור ישר לסיפור על-ידי טרמפ קצר.
העניין הוא שזה לא רק חוסך זמן אלא גם הופך משהו חדש למוחשי ורגשי בכמה שפחות מילים. קחו לדוגמא את וייז. נניח שבניתי אפליקציה שעוזרת לנווט בתוך חללים סגורים דוגמת דיזינגוף סנטר (המקום האידיאלי ללכת בו לאיבוד עם עגלת תינוק בזמן חופשת לידה) או האוניברסיטה העברית (בתור מי שעשה שם את הדוקטורט שלו תאמינו לי שיש צורך מידי באפליקציה כזאת. אפשר ללכת שם לאיבוד בקלות ויש תיאוריית קונספירציה שמי שתכנן את סידור ומספור החדרים בקמפוס הר הצופים הם סטודנטים מהטכניון כנקמה בין מוסדית). נחזור לעניין. אני עומד מול משקיעים ורוצה לתאר להם את האפליקציה. אפשר להתחיל ולהסביר את המצוקות, המוצר, אפיון המערכת אבל אפשר גם לומר בפשטות שמדובר בווייז לחללים סגורים. ברגע אחד אנשים מדמיינים את המערכת, את הפשטות של הממשק, את הקול האדיב שמנחה אותי, את האינטראקטיביות של הסטודנטים או של הקונים בדיזינגוף סנטר (במקום פקקים בכביש הם ידעו על עומסים בכניסה לחנות). קיצור הדרך הזה מייצר תחושה נכונה והבנה בסיסית לגבי הסיפור. הייתה תקופה כזו שכל סטרטאפ שני היה Airbnb של משהו (כלבים, יאכטות, חללי תצוגה). זה לא עובד תמיד, אבל בהנחה שאתם לא נתלים על אילן גבוה מדי, זה יכול לקצר תהליכים ולחבר רגשית.
הטריק הזה של טרמפ על סיפור קיים היה נפוץ שנים גם בהוליווד. זה לפחות המיתוס. בכל פעם שתסריטאי ניסה למכור תסריט למפיק ולשכנע אותו שדווקא התסריט הזה שנמצא בתוך ערימה של עשרות תסריטים הוא הלהיט הבא, הוא תפס טרמפ. באופן הזה תואר הסרט "ספיד" כ"מת לחיות" באוטובוס. נכון, זה לא ברוס ויליס בבניין עם טרוריסטים אלא קיאנו ריבס וסנדרה בולוק באוטובוס דוהר שלא יכול להאט בגלל פצצה שמחוברת אליו, אבל התחושה דומה. אני מבין מיד מה הקצב, מה האוירה, כמה שנונים יהיו הדיאלוגים, כמה הסרט יתפוס את עצמו ברצינות, ומה מספר הפיצוצים פר דקה. כמפיק זה נותן לי תחושה טובה לגבי התסריט עוד לפני שהגעתי לסוף המערכה הראשונה. אני מדמיין את ההצלחה העתידית של "ספיד" כי אני לא יכול להתעלם מהצלחת העבר של "מת לחיות".
מכירים את הסרט הקלאסי של רידלי סקוט "הנוסע השמיני"? היו כאלו שתיארו אותו כ"מלתעות" בחלל. במקום אוקיינוס עצום קיבלנו חלל אינסופי. במקום כריש רצחני קיבלנו חייזר תוקפני. מעל הכל מסתתרת כאן ההבנה שזה לא סרט על מפלצות אלא על איך בני אדם מתפקדים יחד בחלל קלסטרופובי כשיש איום קיומי סביבם. טרמפ קצר שמפשט תסריט מורכב.
לספר סיפור מקורי זה נהדר. לפלס דרך ייחודית משלכם זה מרשים. למרות שתי ההצהרות האלו כדאי לזכור שלפעמים הדרך הכי טובה להגיע ליעד היא דרך טרמפ קצר שהופך את החדש והזר למוכר.
Comments