top of page
  • תמונת הסופר/תn feinholtz

דאטה סטוריטלינג: מהתמונה הגדולה לפיקסל הקטן. ולהיפך.

בסופו של דבר זה הסיפור בדאטה סטוריטלינג. יש את התמונה הגדולה ויש את הפיקסלים הקטנים שמרכיבים אותה. כל צד כאן לא קיים ללא השני.


נניח שבאתם לספר סיפור על אפליקציה שמחוברת לחיישן חדשני במקרר שעושה קניות עבורכם.

התמונה הגדולה פשוטה – אף פעם לא יהיה חסר לכם כלום לארוחת הערב וזה לא ידרוש מכם כלום. בסופו של דבר זה מה שאתם מוכרים. לא את הטכנולוגיה של החיישן, לא את האפליקציה המלווה, אפילו לא את מנגנון ה-AI שיודע לנתח מה המרכיב החסר כדי להכין את המנה האהובה עליכם. אתם מוכרים אפס מאמץ ומקסימום יעילות בכל מה שנוגע להצטיידות במזון.


אבל בתוך התמונה הגדולה הזו יש המון פיקסלים קטנים:

איך החיישן עובד? איך הוא יודע מתי פג תוקפו של המזון שבמקרר? איך הוא יודע כמה גבינה נשארה מתחת למכסה? האם האפליקציה רק ממלאת חוסרים באופן שיטתי או שהיא יודעת להפתיע אתכם ולהציע מדי פעם מתכון חדש שעדיין לא ניסיתם? מה לגבי עונות השנה – החורף נגמר... האפליקציה תדע שהגיע הזמן להזמין אבטיח מהסופרמרקט?


ומה לגבי הנתונים על הבעיה שבאתם לפתור? כמה זמן אתם מבזבזים על הליכה לסופר או למכולת השכונתית רק בגלל מוצר אחד שחסר ברגע האחרון? מה כמות האוכל שנזרק אצלכם בבית כי קניתם יותר מדי גם השבוע?


אינספור פיקסלים שהופכים את התמונה הגדולה למלהיבה יותר ולוגית יותר. זה לא סותר.


יש סוגים שונים של יזמים וסוגים שונים של סטוריטלרים בעולם העסקי. יש את אלו שהולכים באופן אוטומטי לסיפור הגדול ושוכחים את הפרטים שבונים אותו. מספרי סיפורים "חולמניים".

יש את אלו ששוקעים לתוך פרטי הפרטים הקטנים אבל שוכחים לתת מסגרת (פריימינג) כדי שנבין לאיזה סיפור אנחנו מאזינים. זו מחלה קצת נפוצה יותר שגורמת לקהל ללכת לאיבוד בתוך העומס הקוגניטיבי.


העצה שלי – לכו על שני המימדים. ספרו סיפור מולטיפוקלי. תמונה גדולה, פיקסלים קטנים, תמונה גדולה.


בהצלחה!!

נועם פיינהולץ



bottom of page